בגיל 40 וקצת, הגעתי לשלב בחיים שלי שהילדים גדלו, ופחות היו זקוקים לעזרה הצמודה שלי. התפנה לי זמן, ובער בי הרצון לחפש משמעות לחיים.
התחלתי לפני עשור בהתנדבות באיחוד הצלה, ולאט הגדלתי את העשייה שלי גם לעזר מציון ורפואה ושמחה. בתקופה האחרונה התחלתי להיות פעיל בעמותה.
הנתינה הזאת ממלאת אותי ונותנת לי סיפוק ותחושת משמעות אדירה.
הגעתי להתנדבות ממקום אישי: סבא רבא שלי נרצח בבור ירי, וסבתא שלי, ניצולת שואה, חיה היום ב”ה בלי מחסור.
דווקא מהמקום הזה החלטתי שאני רוצה לדאוג לכל מי שכן חסר לו.
שכל ניצול שואה וקשיש בישראל ירגיש שיש מישהו שחושב עליו.
אני נועם, יזם ופעיל חברתי. כמה חודשים לפני השביעי באוקטובר התחלתי לפעול בעמותת לחיות בכבוד, וכתבתי על זה פוסטים ברשת כדי לעורר מודעות למצב. לא תיארתי לעצמי מה יקרה.
אחרי שהמלחמה פרצה – הפוסטים הגיעו לאלפי אנשים, ומאות פנו אליי ורצו להצטרף לעשייה.
באותו רגע הבנתי כמה כוח יש למילים, וכמה השפעה יכולה להיות למי שמוכן להרים את הכפפה.
מאז הקמתי קהילה בשם “משאירים חותם”, שמונה היום יותר מ־1,500 מתנדבים.
כולנו פועלים כדי להביא קצת אור למי שזקוק לו – אם זה קשיש בודד, חייל בשטח או תינוק שנולד למשפחה במצוקה.
בלחיות בכבוד מצאתי בית חם לעשייה הזאת, ואני ממשיך לכתוב, לפעול, ולעזור לכמה שיותר אנשים – כל יום מחדש.
ב־7 באוקטובר הייתי כמו כולם – מבולבל, בהלם, אחוז דאגה
לא גויסתי בצו 8 להפתעתי באותם ימים.
אבל במקום לשבת ולבהות במסך, פשוט קמתי.
התחלתי להתנדב, לעזור, לא משנה איפה.
ומשם… נכנסתי לעולם שלם שלא הכרתי:
של עוני שקט, רעב מוסתר, ובדידות כואבת.
ומאז, כל יום אני שם.
לאט לאט, זה הפך לשליחות החיים שלי.
אין לי איזה סיפור קורע לב, אפילו הייתי אומר שאני עושה את זה מסיבות אנוכיות.
הגעתי ל׳לחיות בכבוד׳ דיי במקרה, חבר שהתנדב בעמותה כתב לי שהם מחפשים מישהו שיכול לבוא לחלק בשישי הקרוב, סוג של ״ביקש ג׳סטה״.
זו הייתה השבת של לפני ראש השנה, אז אמרתי לעצמי ״יאללה נעשה מעשה טוב לחג״, והאמת שהרגשתי תחושה של משמעות שבחיים לא הרגשתי לפני כן.
מפה לשם זה הפך להיות החיים שלי.
נחשפתי לעמותה כחלק מהפעילות של החברה שלי,
הגעתי ליום התנדבות במטבח בראשון לציון ולאחר מכן ביצעתי חלוקה למספר ניצולי שואה שנתמכים על ידי העמותה
ומאותו הרגע פשוט לא הצלחתי לשחרר.
שראיתי איך הם חיים ואת האור בעיינים שלהם כאשר הגעתי עם החמגשית הבנתי שיש פה משהו שגדול יותר ממני ושאני רוצה לקחת בו כחלק כל עוד אני יכול.
אנשים לא מבינים בכלל באיזה מצב האנשים האלה חיים ואני מודה על הזכות שניתנה לי להיות בצד שמסייע ועוזר להם.
זאת זכות גדולה ותודה לעמותה שמאפשרת לי כל יום להיות בצד הזה.
ניצולי שואה תמיד היו נושא רגיש אצלנו…
גדלנו במושב שחיו בו הרבה ניצולי שואה
לפני חמש שנים התחלנו את הפעילות שלנו בעמותה והתאהבנו בעשייה
אין תענוג גדול יותר מלראות את העמותה ממשיכה לגדול
ואת הזכות שיש לנו בלעזור לזה לקרות
